הרפתקאות יאכטה "תמרה" וצוות מצב הרוח במשט med-red rally 2008
אחת לשנה, לאחר חופשת הפסח, היה יוצא מתל אביב למצרים משט ה- med-red, ראלי יאכטות שקיבל את שמו מהנתיב שבו הפליגו הספינות, מהים התיכון לים האדום. 2008 היתה השנה הרביעית – ובפועל גם האחרונה – לקיומו של המשט, שהחל כמשט שלום מישראל למצרים, וכבר אחרי שנה הפך לאירוע שייט בינלאומי, שהביא לישראל יאכטות מכל העולם. באמצע מאי 2008 יצאו כחמישים ספינות, ישראליות וזרות, להרפתקה מיוחדת זו, שתוכננה להתקיים, הפעם, בשני מסלולים: המסלול ה"קלאסי", מפורט סעיד לאורך תעלת סואץ ועד לאי טווילה שבים האדום, ולראשונה גם במסלול נוסף – מפורט סעיד לאלכסנדריה, עיר שכף רגלו של שייט ישראלי טרם דרכה בה (למעט צוות ההכנה..). חלק מהספינות כללו צוותים מגובשים, וחלקן גיבשו צוותים שהורכבו משייטים חסרי ספינה, חברים, אורחים ובני משפחה. צוות היאכטה"תמרה" הצטרף לקבוצת הספינות שהפליגה לאלכסנדריה וחזר עתיר חוויות, מכל הסוגים.
הדרך לפורט סעיד
כל הספינות המשתתפות רוכזו במרינה תל אביב (עד היום לא ברור לי כיצד נמצא בה מקום לכולם..) ושם, ערב קודם, התקיימה מסיבת ההשקה של המשט. בשעה 12:00 ניתן האות, והספינות יצאו, לדרכן.פורט סעיד לאחר ביקורת דרכונים. התחנה הראשונה במסע, מרוחקת 160 מייל בלבד מתל אביב, בסך הכל פחות מיממה של הפלגה. הרוח הייתה איתנו, חלק ניכר מהזמן, בעוצמה המתאימה ובכיוון הנכון, ועד רדת החשיכה הפליגו כל הספינות באמצעות מפרשים בלבד.
למחרת בבוקר נמצאנו כבר במים הטריטוריאליים המצריים, ולמדנו כי כל הסיפורים על אלו נכונים: יש בהם כמויות לא יאומנו של דולפינים! זוגות ולהקות ענק, גורים בכל הגדלים, חוצים את חרטום הספינה, מלווים אותה מצדדיה, משתעשעים בגל החרטום, שטים לאחור ולפנים עד שלא ניתן עוד לדעת כמה דולפינים בכל להקה, ואז נעלמים כלעומת שבאו. אין חוויה מדהימה יותר בים מאשר מפגש קרוב עם דולפינים.
אחר הצהריים אנו כבר בכניסה לפורט סעיד, העיר שבקצה הצפוני של תעלת סואץ. תיאום קצר בקשר מול הבקר המצרי, וספינת נתב יוצאת כדי ללוות אותנו לתוך השטח שפונה עבורנו בתוך הנמל, שם גם נפגשנו לראשונה עם התרבות המצרית: ספינת הנתב נצמדת אלינו, איש חייכן מושיט יד מהסיפון וקורא בקול: "something for the pilot, mister!".. מזל שהיתה לנו חבילת וופלים בהישג יד, בטח לא מה שהנתב ציפה לו…
לאורך הדרך ספינות שונות על צוותן מברכות אותנו לשלום, ואנו מלאי התרגשות. בתוך הנמל משחררות היאכטות עוגנים ונקשרות בירכתיהן לרציף, והמחזה כולו ססגוני ומרהיב. על הרציף בעלי תפקידים מרובים: יש מי שמתרגשים כמונו מהמפגש עם ישראלים (אחד מהם ניגש ללחוץ את ידי ונתן לי פיתה עם פלאפל מצרי :"זה מה שאוכלים אצלנו במצרים"), ויש מי שייתנו לך קצה צינור או חבל, וייעמדו להביט דרכך עד שתיתן להם לירה רק שילכו כבר. ביקורת הדרכונים והמכס היתה קצרה ויעילה באופן מפתיע, ולאחריה התארגנו כל הצוותים למסיבת קבלת הפנים באחד ממלונות העיר.צוותי ספינות שהגיעו לפנינו כבר קפצו לסייר בשוק של פורט סעיד, הקרוב מאד לנמל, וחזרו לבושי גלאביות, ועם מזכרות . אנשי ביטחון מצריים ליוו אותםלשוק, לוודא לא רק שלא יאונה להם כל רע, אלא – וכאן הפתעה – שהסוחרים לא ירמו אותםבמחיר..
לקהיר וחזרה
למחרת – טיול לקהיר. האוטובוסים עוזבים בשש בבוקר, ולאורך כל הדרך במחוז פורט סעיד אנו לבד על הכביש: כוחות הביטחון המצרים עוצרים את כל התנועה ומפנים לנו את הכביש..
התחנות הראשונות בקהיר: הפירמידה הגדולה ושכנותיה הקטנות, המוזיאון עם ספינת השמש של כיאופס, והספינקס. אבותינו בנו את כל זה, אנו מפזמים שירים מתוך ההגדה של פסח… אי אפשר שלא להתרשם, למרות ההצקות הבלתי פוסקות מצד קבצנים, רוכלים, ילדים וזקנים הגודשים את האתרים בעשרות ומאות, ומטרתם אחת – להוציא כסף ע"י מתן שירותים בלתי נחוצים, מכירת מזכרות, או סתם רמאות.
בהמשך, מוזיאון קהיר – אחד המדהימים בעולם, גם אם חסר מיזוג אוויר.. אפשר לבלות בו ימים שלמים, ולנו היו רק שעתיים.. גם במוזיאון מצאנו שוטרים במדים שהכניסו אותנו לחדרים סודיים שעדיין לא היו פתוחים לקהל, וביציאה הושיטו יד לקבל משהו. כך במצרים כולה. התערוכה ובה אוצרות קברו של תות ענך אמון הותירה אותנו נדהמים, וממנה חזרנו לאוטובוסים, בחזרה לפורט סעיד.
המסע לאלכסנדריה
למחרת, לאחר מילוי המיכלים והצטיידות בשוק – לחם, פיתות, פירות, ירקות ועוד – אנו יוצאיםלדרכנו. קבוצה ישראלית ראשונה שתשוט לאלכסנדריה. שאר הקבוצה פונה דרומה, בקבוצות, למסע לכיוון סואץ. היציאה מהנמל בדבוקה אחת. 15 ספינות, כולן מניפות את הדגל הישראלי, חוצות את התעלה – מראה מרהיב. על כל ספינה ועל כל רציף מנופפים לנו לשלום, ואנו חושביםשאולי יש מקומות בהם השלום אינו "קר" כל כך.
מצפון לתעלה אנו פונים מערבה, ומפליגים במקביל לחוף, אך במרחק בטוח מהזרמים שמייצר הנילוס בצאתו מהדלתא. היום חם מאד, והרוחות סבירות. בחצות , בבת אחת, נשבר החמסין והרוח עולה. אנו באזור שממערב לדלתא, ומזג האוויר מתנהג אחרת.. הרוח ממשיכה לעלות ואיתה גם הגלים, שהגיעו למעל שלשה וחצי מטר. אנו נערכים לסערה, וזו מלווה אותנו כל הלילה, יש יתרון גדול להפלגה במשט – אנו שומרים על קשר בין כל הספינות בקבוצה, וכולןערבות זו לזו.. מסייעים למי ששט קרוב מדי לאסדת גז ותפס חבל במדחף, למי שהיה צריך להחליף רצועה במנוע, ולכל מי שאימת את חוקי מרפי.
לשמחתנו כולם עברו את הסערה בשלום, ועם הזריחה כבר אפשר לחזות מרחוק בקו החוף של אלכסנדריה. משהו לא בסדר כאן, אנו חושבים. היכן הקצה..? לעיר אין סוף. קו חוף בן 20 ק"מ רצופים מלווה אותנו עד הכניסה למעגן, בקצה המערבי של העיר.
המעגן נקרא "מועדון היאכטות של אלכסנדריה", אך היות ובמצרים ענף היאכטות לא ממש קיים, משמש בעיקר לספינות דיג, ויאכטות מנועיות בודדות של עשירי מצרים. הנהלת המועדון פינתה עבורנו את רציף היאכטות היחיד במעגן, וכולנו קשורים, שוב, ביחד, כקיפוד גדול סביבו. קבלת הפנים לבבית, כל סגל המועדון מסייע בעגינה וברתיקה, וצוללן מקומי (בלי ציוד..) מסייע בשחרור חבלים שנכנסים לכולנו למדחפים, מכל אחד מעשרות החבלים ומצופי הרתיקה הפזורים במעגן.
התשתיות במקום מתקדמות יחסית, אינטרנט אלחוטי זוהה מיד ע"י המכורים לתקשורת, במקלחות מים רותחים, ולאחר שטיפלנו בספינות, כולנו רצים לשטוף מעצמנו את המלח. ביציאה מהרציף, אנו פוגשים בתזכורת שמזכירה שלא כל מארחינו במצרים אוהבים את הימצאותנו שם – לרציף ה"סטרילי" שלנו, מצא מי מהנהלת המועדון לקשור שתי סירות דייג מקומיות. האחת נקראה ע"י בעליה "היטלר", והשנייה "סדאם חוסיין".
בערב אנו יוצאים לעיר – איזו חיוניות ! 20 ק"מ של טיילת, חופים רצופים והיסטוריה של נוכחות מערבית רבה הפכו את העיר למשהו שונה לחלוטין מקהיר הצפופה . הטיילת מלאה בחוגגים – זוגות נישאים שעורכים את מסיבת הכלולות שלהם בחוף הים, ומזמינים את אורחיהם לגלידה, המוני נופשים ומטיילים, בתי קפה, דוכני אוכל – והכל עד לשעות הקטנות של הלילה.
ביקרנו בבית הכנסת, שריד לקהילה היהודית המפוארת שהייתה בעיר בעבר, וקיימנו קבלת שבת עם שרידי הקהילה היהודית בעיר. שירה הדהדה בין קירות בית הכנסת, בעוצמה שלא נשמעה בו כבר שנים רבןת, במעמד שהיה מרגש גם לחילוניים שבינינו.
לאחר מכן, יצאנו לחפש מועדון לילה כמיטב המסורת המצרית. 6 איש במונית "לאדה" קטנטונת, עם נהג מצרי שאינו דובר אנגלית, בחיפוש אחר מועדון כמו בסרטים. עד אחת ושלושים לפנות בוקר מצאנו רק מועדונים ריקים, עם שולחן אחד מאוייש לכל היותר ורקדנית בטן עייפה מנענעת באדישות אל מול סועדים משועממים, שבעליהם הבטיחו לנו כי אם נשאר עד הבוקר, המקום יתמלא…
לקראת סיום, כבר שתיים בלילה, אנו נכנסים לגלידריה פופולרית ליד הכניסה למעגן, ומזמינים גלידות. המוכרים מתעניינים מהיכן אנחנו, וכשענינו חייכו והצביעו על השלט עם שם החנות, המציין כי הגלידריה נקראת "עזה"..
המסע למדבר המערבי
600 ק"מ מפרידים בין אלכסנדריה לנווה המדבר סיווה, יעדנו הבא. יום שלם חולף בנסיעות, דרך בית הקברות הבריטי באל עלמיין ועיירת החוף מרסה מטרוח. לאורך כל הדרך נשקפים מהחלון חופים בצבעי טורקיז, פרוייקטי בנייה חדשים של ערי וכפרי נופש ומה שמסתמן כריביירה המצרית – החוף הצפוני.
ממרסה מטרוח – 300 ק"מ של נסיעה רצופה במדבר, ולסיווה אנו מגיעים רק בערב. העיר העתיקה כולה בנויה חימר, והמלון שלנו משתלב בצורת הבניה – בקתות דמויות חימר. בשלב זה לא נותר לנו כוח אלא להתקלח, לאכול ולישון.
בארוחת הערב שירת אותנו מלצר צעיר, שהידיים שלו רעדו כששירת אותנו. כנראה שזו הפעם הראשונה שלו לצפות מקרוב בשטן הקטן. השארנו לו טיפ נאה, שיירגע קצת, ואכן למחרת הפסיק לרעוד..
בבוקר מגיעים הג'יפים ואנו יוצאים להרפתקה שלשמה באנו מערבה – הטיול במדבר. דיונות חול אדירות ממדים ואינסופיות, שמזמינות את הילד הקטן החבוי בכולנו. אנשים מתגלגלים, גולשים, ומנסים כוחם בסנובורד על החול.. המדבר מלא הפתעות – ימות שהתייבשו, מעיינות מי גופרית חמים וקרים, אגמי מים מתוקים, נאות מדבר עם צמחיה, כמו בסיפורים -ובכולם ניתן לטבול..! אחר הצהריים חזרנו לעיר ויצאנו לסייר בה. עיירה קטנה, שכוחת אל, בת כעשריםאלף תושבים, באמצע המדבר, ומרוחקת שעות מכל מקום. המוניות בה הן.. חמורים ועגלות, נשים לא נראות ברחובות, אלא מוסעות באחורי העגלה הרתומה לחמור כשכל גופן ופניהן מכוסים. סיווה היא אנטיתזה לאלכסנדריה בכל מובן.
הרבה מה לעשות ב"מרכז העיר" אין, למעט לספוג קצת מהקצב והאופי של המקום. למחרת היום, לאחר סיור בעיר העתיקה , במקדש האוראקל ובהר הקברים, יצאנו לדרך הארוכה בחזרה לאלכסנדריה, ועקב תקלה באחד האוטובוסים לאלכסנדריה חזרנו בשלוש לפנות בוקר, והעיר עודנה פתוחה לבילויים, כאילו מדובר בשמונה בערב.
הביתה
הדרך חזרה הייתה יכולה להיות פיצוי לתלאות הדרך הלוך – הים חלק, הדולפינים באו ואלמלא נתקעו ארבע יאכטות עם סתימות דלק , תוצאה של דלק מזוהם שנרכש במצרים במחיר מופקע, היתה יכולה להיות מושלמת. כאן הוכיח ציבור השייטים הישראלי מסירות ואחריות, וכל הספינות המושבתות נגררו ארצה ע"י חברותיהן, ומשלאלו אזל הדלק, קיבלה את פניהן ספינת חיל הים, שהוזנקה במיוחד עקב האירוע, עם מיכלי דלק ישראלי, נקי …
במרינה אשקלון ממתין הלל, מנהל המרינה, ששמע על תלאותינו והכין ספינות חילוץ למקרה הצורך, ודואג לנו כמו לבנים אובדים.
נכתב ע"י צוות היאכטה תמרה מ"מצב הרוח" .
© כל הזכויות שמורות